שבת בבוקר יום יפה. אמא שותה המון קפה. מתרגלת יוגה ומפנה מקום לקולות שבפנים לעלות ולצאת אל הדף. או המסך.
כבר 13 שנה אני חובבת יוגה, הרבה שנים בחוג אצל מורתי האהובה שלומית הררי ומאז, זה אני והמזרון. כמו כל דבר אצלי, גם התרגול הוא בגלים. תקופות שאני מתמידה 4 פעמים בשבוע ותקופות של כמעט כלום. אני שואלת את עצמי, איך יכול להיות שמשהו שאני כל כך אוהבת ועושה לי טוב לא מתקבע כהרגל והופך לשגרה. יש לי כל מיני תשובות. חקרתי וניסיתי להבין את ההבדל בין בחירה והחלטה, ומה בא קודם. אבל ההבנה לא עזרה לי להטמיע הרגלים. גם ניסיתי להרפות ופשוט לקבל את זה כמו שזה. זה בהחלט יותר נעים. אני נזכרת כל פעם בשיר של אהוד בנאי "אתה צריך לראות אותה כל יום אחרת...כמו הלבנה המתחדשת" ובמעגליות של תנועת החיים הנשית, ונותנת לעצמי לגיטימציה לשחרר, וזה באמת עובד לי. לפחות מבחינת רגשות האשמה.
אבל לאחרונה שוב חשבתי על החשיבות של הרגלים. כאלו שמיטיבים איתי. כמו להודות רגע לפני השינה על היום שהיה ולברך על מה שיש, לנשום בהתכווננות ולחבק באריכות את הילדים ואפילו להדליק נרות שבת. נהגתי לעשות את זה כל שישי עם אמא שלי כשהייתי קטנה. לחמם ולטהר את הידיים מעל להבת הנר ולהניח אותן על העיניים. לקחת רגע ולהרגיש את השלווה שמביאה איתה השבת. וממש לאחרונה, להרגיש את פוטנציאל האהבה שבה, ולנסוך אותה על עצמי. במילים אחרות, החלטתי שבשבת אני מתרכזת בלאהוב את עצמי והופכת את זה להרגל. ובשבילי, לאהוב את עצמי, זה לעשות עבור הגוף והנשמה. וככה התחברה לי פתאום היוגה עם השבת. וזה נהדר. ואם לא יוגה, אז זמן נוכחות שקטה עם עצמי וגופי. רגעים של מתנה כשהראש מוותר על ההיאחזות והגוף מרפה מהכיווץ והכל מצטמצם לרגע של נשימה, משקל ותנועה. נוכחות.
ואם אחר כך גם יוצאות המילים והתודעה מתבהרת, מה טוב.
Comments