חלק משמעותי בהתפתחות מבנה האישיות מתפתח בתקופת החיים הטרום מילולית שלנו. חוויות כגון אלו רשומות בגוף כדפוסים גופניים. מבלי שנדע הן יוצרות אצלנו תבניות התייחסות מאוד בסיסיות לחיים ולעולם הסובב אותנו. עבודה עם מילים בלבד נוגעת רק בשכבות שנוצרו בתקופות מאוחרות יותר בחיים  ונוגעת פחות בשורש. לעומת זאת, עבודה גופנית מאפשרת לגעת בחוויות הראשוניות, לאפשר עיבוד ותובנה גופנית חדשה ובסופו של דבר לחבר את החוויה המתוקנת לתובנות מילוליות ותבניות התייחסות חדשות לעולם.
ההפרדה בין גוף לנפש היא הפרדה מלאכותית. המדע המתפתח של הנוירופסיכולוגיה העוסק בחקר המוח הראה את הקשר הבלתי נפרד בין תחושות גופניות, לרגשות ולמחשבות. חוקר המוח אנטוניו דמאסיו הראה שאין רגש או מחשבה שאינם מחוברים לתחושה גופנית. אפילו בביטויים השגורים בשפה נמצא את הקשר בין רגש לתחושה הגופנית, כמו: falling in love  , mind blowing , פיק ברכיים, פרפרים בבטן, זקיפות קומה ועוד.
רייך, אבי הפסיכותרפיה הגופנית, שם דגש רב על תפקידו המכריע של הגוף במנגנוני ההגנה. כדי למשל למנוע מעצמנו לחוש רגשות מכאיבים למדנו לצמצם את הנשימה למינימום וחסמנו את ההבעה בגרון, המשמש כצינור הקשר בין הרגשות לתודעה. רייך מצא קשר בין דפוסים גופניים לבין דפוסי אישיות ויצר חלוקה  לטיפוסי אישיות שונים על פי היציבה, התנוחה, אופן הנשימה ומתח השרירים. מאפיינים אלו משמרים את דפוס האישיות שלנו ונקראים בשם: 'שיריון גופני'. בפסיכותרפיה הגופנית נעבוד עם השיריון הזה, על מנת לאפשר לשינויים התודעתיים והרגשיים לבוא לידי ביטוי. פשוט, כי גוף ונפש אינם נפרדים.