מכתב לטראומה

את ואני אנחנו מכירות כבר שנים צועדות יחד בשבילים מקבילים. אינני זוכרת מתי נפגשנו לראשונה אבל זה לא כל כך חשוב, מסתבר כי הגוף שלי זוכר.

כשבדרך מוכרת ובטוחה

אני הולכת את מסתכלת עלי בשקט ונשארת מרוחקת משאירה לי את הבחירה והחופש לנשום ולהמשיך ללכת.

אבל כשבשביל מיטיבי הלכת אני בוחרת, את שוב לא סומכת שרגלי כבר מכירות את תחושת האדמה שחזקות וגמישות הן היום יציבות והשורשים כבר עמוקים נותנים חיים, תומכים.

אבל את בשלך. נכנסת, הודפת, מתעקשת להוביל עד שראייתי מטשטשת ומחשבתי כבר לא צלולה וכמה שאני מבקשת לחזור לשביל להמשיך לנשום וללכת את בין דמיון ומציאות מבלבלת והמוח ריק וקולי לא נשמע.

רק לחש עדין ממעמקי הלב מזכיר :

"את פה, החופש קרוב. הקולות והפחדים כבר לא אמיתיים. קחי נשימה, תובילי תנועה, אפילו קטנה. זו לא תהום, רק תעתועי דמיון. יש מי שמקשיב, תני לי להוביל, תפני מקום לאהבה ושחררי את עצמך מאותה הטראומה".

לפיכך, טראומה יקרה

אני ממשיכה לצעוד בשביל. להרחיב גבולות

ולגלות עולמות.

וכשאזהה אותך מתקרבת

אעצום את עיני ואקשיב

אדייק את צעדי

ואבטא את רגשותיי.

מתוך כבוד והערכה לרצונך להגן ולשמור,

אזכור שהפצע שלי

הוא הפתח דרכו נכנס האור