אישה ילדה

מאז שהייתי ילדה אהבתי סרטי פנטזיה. הסרט הראשון שראיתי היה "הסיפור שאינו ניגמר" ומאז התאהבתי בדמות הגיבור היוצא למסע להצלת אהוביו וקנאתי בנסיכה שזכתה בו. לא ממש רציתי לצאת למסע מאתגר ורווי מכשולים, אבל התרגשתי עד דמעות כשיצורים פלאיים עזרו לגיבור שלי לגלות את הכוחות שטמונים בו ולקום לתחייה חזק מאי פעם. את המסע שלי לחיפוש העצמי אחר מימושו המלא, אחר משמעות ואינטגרציה, התחלתי בהודו, המשכתי בלימודי ואני ממשיכה עד היום. זה מסע מתמשך, לאורך מעגלי החיים השונים, ולאחרונה התבהר לי שאחד ממסעות הגיבורה שלי הוא להיות גדולה.

פרק 1: הקריאה

(סדנת תטא הילינג, 2007)

המפגש הראשון עם מנחת הסדנה, שלמרות שאת שמה לצערי כבר שכחתי מילותיה נחרטו בנפשי וחיכו שאבין אותן במלואן. אני זוכרת את ההפתעה ואת המבוכה כשנכנסתי לבד לחדר וראיתי אותה ישובה על הרצפה למרגלות הכיסא, שעליו, ברכות ושלווה, סימנה לי להתיישב. היא הניחה את כפות הרגליים שלי בידיה ואחזה אותן. הלב שלי פעם בחוזקה. היא עצמה עיניים ואני הרגשתי כאילו שמיכה גדולה יורדת עלי, מכסה וממלאה אותי בשקט גדול.

"אל תפחדי להיות גדולה", היא אמרה לי, ולא הוסיפה.

פרק 2: חציית הסף

(הקליניקה של ג' המטפל שלי, 2009)

אני יושבת על המזרון, מסביבי כריות שתומכות את גופי בהריוני השני. מסכימה להתחיל לגעת בלידה הקרבה, כשזיכרון הלידה הראשונה מציף אותי ומעלה המון פחד. לא ככה תכננתי אותה, לא ככה רציתי להרגיש. "איך רצית להרגיש?", שואל ג' בעדינות. רציתי להיות בשליטה, מחוברת, נתמכת. אני עוצמת עיניים ומרגישה את גוש הדמעות שמתהווה לי בגרון. תמונה אחת עולה ולא משתחררת, ואני מתבוננת: האחות המיילדת נוזפת בי. "את לא לוחצת טוב! את מסכנת את העובר!". אני בולעת את הדמעות ומשתדלת להיות ילדה טובה, לעשות מה שאומרים לי, אבל אני לא מרגישה את חצי הגוף התחתון. הכול רדום מהאפידורל ואין לי שליטה עליו. אני לא יכולה ללחוץ. אני מרחיקה את עצמי מהסיטואציה ומפניה של האחות המפלצתית, ומצטמצמת לכדי עצמי קטנה. קטנה מאוד. "ומה באמת היית רוצה להגיד לאחות הזו שצועקת עליך?", מחזיר אותי קולו של ג' לכאן ועכשיו. "אני כאן איתך, את לא לבד". הגוף שלי מתחמם מבפנים, מתחיל לבעבע והכעס עולה. אני מתחילה בשקט ולאט-לאט הקול מתחזק, העוצמה גדלה ואני צועקת עליה. משחררת את התסכול והעלבון ודורשת שתתייחס אלי בכבוד. וככל שאני עומדת על שלי, אני גדלה והיא מצטמצמת לעומתי. "כל הכבוד", אומר לי ג' בחיוך. "איך את מרגישה עכשיו?". אני מסתכלת סביבי. הכול מרגיש ונראה אחרת. אני נעמדת ומרגישה שאני כמעט בגובה התקרה. "אני ענקית", אני עונה בחיוך גדול. "איפה הזחל? אני מרגישה כמו עליזה בארץ הפלאות. כל תחושת הגוף שלי שונה. " I am huge and I love it"

פרק 3: אדון שני העולמות

(מטבח ביתי, 2020)

דמותי משתקפת אלי מחלון המטבח. אני אוחזת בשיש, מסתכלת על האישה בחלון וממלמלת לעצמי: "מה עשית? בשביל מה את צריכה את זה?". בעוד הצורך להתכנס חזרה למקום המוגן והבטוח שלי מתחיל להתעורר בגוף, שמרגיש כמו חילזון שאיבד את ביתו, האישה בחלון עונה לי. אני שומעת את קולה ברור בראשי. "את יודעת בדיוק למה את עושה את זה. את יודעת שזה הדבר הנכון ואת יודעת שאת יכולה!". הייתי מהופנטת אליה. עדיין הרגשתי את הפחד בגוף, אבל במקום להצטמצם הסתכלתי עליו בחמלה וסקרנות ונשמתי עמוק. התחושות התגבשו לתמונה שכבר מוכרת לי - תינוקת בוכה בעריסה. היא לבד, היא מפחדת. אני ממשיכה להתבונן בחדר. התמונה משתנה, יש אישה שעומדת ליד העריסה, פניה אל התינוקת ואני לא רואה אותה, אבל אני יודעת שזו אני. אני האימא. אני כבר לא רק התינוקת. תחושות עוצמתיות של הקלה, שמחה ורכות מציפות אתי, ואחריהן מגיעה הידיעה הברורה שאני לא התינוקת וגם לא האמא. אני יכולה לשחק את התפקיד של כל אחת מהן. אני שתיהן ואף אחת מהן. אני השלם שגדול מסכום כל חלקיו.